אחד הלקחים העיקריים העולים משדות הקרב של אוקראינה הוא החובה להימנע מהכללות היסטוריות גורפות, ובה-בעת להיות קשובים לרוח התקופה ולהלכי הרוח הרווחים בה. בשבועות האחרונים, שלטה בשיח הציבורי האנלוגיה בין הפייסנות המתרפסת של בריטניה וצרפת מול האתגר הברוטאלי שהציב היטלר על הסדר העולמי בשנות ה-30 - לבין עמדותיה של אירופה מול קריאת התיגר שהשמיע ולדימיר פוטין על עצמאותה ושלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה.
והנה, בניגוד לוועידת מינכן הזכורה לרעה מספטמבר 1938, התגבשה בשבוע האחרון חזית אירופית רחבה ומלוכדת, הפועלת ללא לאות - במרחבים הממשלתי והפרטי גם יחד - לקבוע תג מחיר, המאמיר מדי יום, לתוקפנותה של מוסקבה. על רקע זה, של עלייתה של אירופה למרכז הבמה, בולטת חולשתו המתמשכת של ההגמון האמריקני.
בניגוד לתפקיד הדומיננטי שמילאה ארה"ב בחלק הארי של המשברים והסכסוכים שהפציעו ברקיע הבינלאומי מאז הפכה למעצמת-על, עם תום מלחמת העולם השנייה - במלחמה שלפנינו היא מצאה את עצמה נגררת, בצעדים מהוססים ומדורגים, בעקבות שותפותיה האירופיות, שבהובלת בוריס ג'ונסון ואולף שולץ מפגינות מנהיגות תקיפה ונחרצת, שמאפילה במידה רבה על העיט האמריקני מרוט הנוצות.
ואכן, ממשל ביידן, שמלכתחילה גמר אומר להתמקד בחזית הפנים, הגיב באיטיות למשבר האוקראיני המסלים, שכן הדבר אילץ אותו לוותר על אמונתו המוקדמת שניתן יהיה להמשיך בתהליך ההתנתקות ממוקדי החיכוך והמלחמה, ולהתכנס בתוככי המרחב האמריקני. כך קרה שהבית הלבן נשאב אט-אט, ובניגוד לרצונו, לאימוץ אסטרטגיה של ענישה כלכלית מסלימה, נוכח האיום הרוסי המחריף לא רק על עצם קיומה של אוקראינה, אלא גם על האוריינטציה הפרו-מערבית של מרבית מדינות מרכז אירופה ומזרחה (למעט מדינת הלוויין בלארוס), שעליהן ניסה הקרמלין להלך אימים באמצעות חיסולה של ישות מדינית ריבונית ולגיטימית.
בסופו של דבר יישרה וושינגטון קו עם לונדון, ברלין ופריז, אך באורח זהיר ומבוקר. ביטוי בולט למעמדה המתערער של ארה"ב ניתן בנאומו השנתי של הנשיא ביידן על מצב האומה בפני שני בתי הקונגרס, שנישא אור ליום האתמול.
לצד ההכרזה על סגירת המרחב האווירי האמריקני לטיסות מרוסיה (וגם כאן הלך ביידן אחר קנדה ומדינות אירופה), הצהיר הנשיא ששַליטה של רוסיה נתקל בחומה עוצמתית, אך הודה שמוקד זה של נחישות מעוררת השראה היה העם האוקראיני, ובמשתמע - לא ממשלו שלו. ואכן, לצד דברי גינוי חריפים שהשמיע לכל פשעיה של מוסקבה, ולצד התמיכה שהעניק לחבילת הסנקציות הכלכליות מרחיקות הלכת שהוטלו על רוסיה ביוזמתה של אירופה - המקל הממשי שנשא עימו דייר המשרד הסגלגל היה חלול. שכן, הוא שוב שלל במפורש את השימוש באופציה של "עוצמה קשה" (או אפילו של מהלכים אסטרטגיים שלא כוללים התערבות צבאית ישירה).
קיצורו של דבר - היה זה נאום חיוור ואפור, שנמנע ממענה ספציפי הולם להסלמה הרוסית בשטח, ולהיסטריה הגואה של מוסקבה, שאינה מהססת להעלות מן האוב את נשק יום הדין כאמצעי נואש לזרוע פחד ובהלה בקרב הקואליציה הניצבת מולה. ואכן, אפילו השימוש החוזר ונשנה בתסריט האפוקליפטי של עימות גרעיני, לא הביא את הנשיא ה־46 לנסות להקרין דימוי של מעצמת-על הגמונית, המוכנה לחזור מן הכפור ולהנהיג את ציר הבלימה, האכיפה והענישה של מוסקבה.
נור ניוז