מהי התוכנית החדשה של משרד האוצר האמריקאי לבידוד כלכלי של האזור?

שליחת פקיד פיננסי לקידום סדר יום פוליטי היא בעצמה עדות לבלבול האסטרטגי של וושינגטון. ג'ון הארלי, שלכאורה מופקד על פיקוח על מנגנוני איסור הלבנת הון, מואשם למעשה בהפעלת לחץ פוליטי על איראן. הפיכת משרד האוצר לכלי ביטחון מדגימה שארצות הברית מנסה לבלום את איראן באמצעות גישה אזרחית ויקרה יותר: לוחמה פיננסית.

מהלך זה למעשה מסבך מוסדות כלכליים אזוריים בתחרות גיאופוליטית, ובמקום לקדם שקיפות פיננסית, מעמיק את התלות והפחד מסנקציות.

נסיעה עם סדר יום של לחץ, לא שיתוף פעולה.

הארללי מתוכנן לבקר בישראל, באיחוד האמירויות הערביות, בטורקיה ובלבנון; עם זאת, מטרתו המוצהרת - "לחתוך את הגישה הפיננסית לטהרן ולשלוחיה" - היא למעשה איום סמוי על כל המדינות המוכנות ליצור קשר עם איראן.

משימה זו, שלכאורה עוסקת במאבק בהלבנת הון ובמימון טרור, היא למעשה מדיניות של יצירת פאניקה בנקאית וניתוק גלגלי החיים הכלכליים של כל ישות עצמאית שאינה פועלת לפי המודל של וושינגטון. הניסיון האחרון הראה כי סנקציות משניות של ארה"ב לא רק פגעו באיראן, אלא גם שיתקו בנקים ועסקים לגיטימיים באזור.

חזרתו של "הלחץ המקסימלי" בדמות חדשה

לאחר שחידש את קמפיין הלחץ הכלכלי שלו בפברואר האחרון, ממשל טראמפ שואף בבירור להפחית את מכירות הנפט האיראני לאפס. עם זאת, ביקורו של הרלי מדגים כי הקמפיין התרחב כעת למגזר הפיננסי והבנקאי.

על פי מודל זה, כל ממשלה אזורית המקיימת קשרים כלכליים עם טהרן כפופה לפיקוח של משרד האוצר האמריקאי. זוהי שחזור של לחץ מקסימלי, אך בדמות חדשה: דיפלומטיה פיננסית.

בגישה זו, וושינגטון ממצבת את עצמה למעשה כ"בוררת של כלכלת האזור", ועל ידי התערבות ביחסים הפיננסיים של המדינות, היא מאתגרת את תפיסת הריבונות הכלכלית.

איראן והתגובה האסטרטגית של האזור

טהרן הוכיחה במשך שנים את יכולתה לעקוף סנקציות, אך זה אינו ייחודי לאיראן. אם מדינות האזור יישארו שותקות לנוכח התערבות פיננסית זו, גם עצמאותן הכלכלית תיפגע.

איראן יכולה לנקוט בשלושה דרכים להתמודד עם קמפיין זה:

1. דיפלומטיה כלכלית יעילה לבניית קונצנזוס אזורי נגד סנקציות אקס-טריטוריאליות;

2. פיתוח תשתית פיננסית עצמאית וניצול מערכות חליפין שאינן דולריות עם שותפים אסייתיים;

3. שקיפות ממוקדת בסחר חוץ כדי לנטרל את התירוצים בהם משתמש משרד האוצר האמריקאי.

גישה זו עשויה להפוך את האיום הניצב בפני איראן להזדמנות לשיפור האינטגרציה הכלכלית במזרח התיכון.