פרס נובל לשלום הוא אחד הפרסים הבינלאומיים היוקרתיים והשנויים ביותר במחלוקת. בעוד שחלק מהאנשים רואים בו סמל להכרה במאמצי ההומניטריים והשלום, ההיסטוריה שלו רוויה בהחלטות שאובייקטיביותן הועמדה בפני אתגר והואשמה בקידום אג'נדות פוליטיות. כאן, אנו חוקרים את הממדים השונים של מחלוקת זו על ידי ניתוח אופי הפרס והביקורות המבניות שהופנו אליו, תוך סקירת דוגמאות היסטוריות וההקשרים הפוליטיים שהשפיעו על החלטותיו.
היסטוריה ארוכה של שאלות
מאז הקמת הפרס בשנת 1901, החלטות בנוגע להענקתו לא היו חסינות מפני סערות קריטיות. במקרים רבים, הבחירה לא בהכרח שיקפה הישג שלום מבוסס היטב, אלא ביטאה חישובים פוליטיים או רצון לתגמל מגמות אינטלקטואליות מסוימות.
תגמול ל"מדינאים" במקום "פעילי שלום"
הענקת הפרס לנשיא ארה"ב תאודור רוזוולט בשנת 1906 יצרה תקדים שנוי במחלוקת. על פי הניתוח של הוועדה הנורווגית עצמה, רוזוולט היה "האזרח האמריקאי הלוחמני ביותר בתקופתו, שהוביל מדיניות התפשטות תוך שימוש בכוח צבאי". החלטה זו נתקלה בביקורת קשה, אפילו בעיתון כמו הניו יורק טיימס, שכתב באותה תקופה כי "חיוך רחב האיר את פני העולם כאשר הפרס הוענק... לאזרח האמריקאי הלוחמני ביותר".
הפרס ייצג שינוי במדיניות הוועדה מכיבוד פעילי שלום אידיאליסטים לתגמול מדינאים בעלי השפעה וכוח, מה שמעלה שאלות האם הוא עולה בקנה אחד עם כוונתו המקורית של אלפרד נובל.
פרסים בזמני מלחמה
אולי אחת ההחלטות השנויות ביותר במחלוקת בהיסטוריה הקרובה של הפרס הייתה הענקתו בשנת 1973 להנרי קיסינג'ר ולדיפלומט הווייטנאמי לה דוק טו (שסירב לפרס) על תפקידם במשא ומתן לשלום בווייטנאם.
מצידו, קיסינג'ר היה אחד מאדריכלי המדיניות האמריקאית שהרחיבה את המלחמה למדינות שכנות כמו לאוס וקמבודיה. הפילוסופיה שלו, המבוססת על "ריאליזם פוליטי" לכאורה, התעלמה ממחיר חיי אדם, וכך גם מדיניותו כלפי העולם הערבי. ההחלטה הייתה כה שנויה במחלוקת עד ששני חברים בוועדה הנורווגית התפטרו במחאה, ומבקרים תיארו את הפרס באותה תקופה כ"פרס נובל למלחמה".
פרסים "נבואיים" שלא התממשו
במקרים רבים, הפרס הוענק על סמך תקוות ושאיפות עתידיות ולא כהכרה בהישג קונקרטי.
בשנת 2009, הפרס הוענק לנשיא ארה"ב ברק אובמה, תשעה חודשים בלבד לאחר שנכנס לתפקידו, על "מאמציו יוצאי הדופן לחזק את הדיפלומטיה הבינלאומית ושיתוף הפעולה בין עמים". אפילו אובמה עצמו הביע את תמיהתו על קבלת הפרס. מאוחר יותר התברר כי נשיאותו ראתה התרחבות של פעולות צבאיות אמריקאיות במספר נקודות חמות ברחבי העולם, מה שגרם לפרס להיראות יותר כהכרה בכוונה (והגיהנום מרוצף בכוונות טובות, אם נניח בכלל את כוונותיו של אובמה), מאשר בהישג.
באופן דומה, בשנת 2019, הפרס לראש ממשלת אתיופיה אביי אחמד עורר מחלוקת על סיום השלום עם אריתריאה לאחר מלחמת אזרחים הרסנית בתיגראי, שם הואשמה ממשלתו בפשעי מלחמה. זה הוכיח שיקול דעת מוקדם לקוי מאוד!
עבורנו בעולם הערבי, די לזכור שהוא הוענק למנחם בגין, יצחק רבין ושמעון פרס כדי להפיג כל ספק לגבי המידה שבה פרס זה טבול לא רק באינטרסים פוליטיים, אלא גם בדם הקורבנות.
וכיום, הוא הוענק לפוליטיקאית האופוזיציה הוונצואלית, מריה קורינה מצ'אדו, הידועה בעמדותיה הפרו-ישראליות וכונתה על ידי ארצות הברית "אשת הברזל של ונצואלה". זה עולה בקנה אחד עם הלחץ האמריקאי המרבי על ונצואלה, המתמודדת עם מדיניות של הגמוניה ובריונות.
מצ'אדו הביעה את תמיכתה הפומבית בישראל יותר מפעם אחת, ותיארה אותה כ"בעלת ברית של חופש", וקבעה כי "כל מי שמגן על ערכי המערב עומד לצד מדינת ישראל". האם סביר להעניק פרס שלום לתומך ברצח העם בעזה, בעוד עמי העולם כולו מתקוממים נגד פשע זה?
שורשי המחלוקת על המנוחה העמוקה
הבעיות נובעות לא רק מבחירות אישיות, אלא גם מהמערכת המבנית השולטת בתהליך הבחירה עצמו, מה שהופך את הפרס לפגיע לפוליטיקה פנימית ובינלאומית.
הרכב הוועדה הנורבגית
בניגוד לפרסי נובל האחרים המוענקים על ידי האקדמיות השוודיות, פרס השלום מוענק על ידי ועדה נורבגית בת חמישה חברים הממונים על ידי הפרלמנט הנורבגי. החברים ממונים כדי לשקף את ייצוג המפלגות הפוליטיות בפרלמנט. משמעות הדבר היא שהרכב הוועדה משקף את האיזון הפוליטי הפנימי של נורבגיה, ולא גוף עצמאי של מומחי שלום בינלאומיים. למרות שמינוי חברי ממשלה או פרלמנט נוכחיים אסור, הוועדה מורכבת ברובה מפוליטיקאים בדימוס, לאו דווקא מומחי שלום בינלאומיים או אנשי מקצוע.
סודיות וחזון מוטה
הוועדה שומרת על רמה גבוהה של סודיות, כאשר רישומי הדיונים והמועמדויות נאטמים למשך 50 שנה. בעוד שסודיות זו מגינה על תהליך הדיון, היא מונעת מתן דין וחשבון ציבורי ובדיקה מיידית, וסוגרת את הדלת להבנה אמיתית של אופן שקילת הקריטריונים השונים.
מבקרים מצביעים גם על הטיה מערבית או אירופוצנטרית מתמשכת בבחירות הוועדה, כאשר מספר לא פרופורציונלי של זוכי פרס מגיעים ממדינות מערביות או תומכים במדיניות מערבית בנושא שלום וקידמה.
השפעת יחסים בינלאומיים
הוועדה הפגינה במקרים רבים רגישות קיצונית ללחץ פוליטי בינלאומי. לדוגמה, כאשר הפרס הוענק למגן זכויות האדם הסיני ליו שיאובו בשנת 2010, הדבר עורר משבר דיפלומטי חמור בין נורבגיה לסין, שהגיע לשיאו בהקפאת היחסים במשך שנים. דוגמה זו ממחישה כיצד החלטות הוועדה אינן מתקבלות בחלל ריק, אלא מוכתמות במורכבות הפוליטיקה הבינלאומית ודינמיקת הכוח.
פרסים ככלי פוליטי
בשני העשורים האחרונים התרחב הפער בין הסטריאוטיפ של הפרס כסמל לשלום לבין השימוש בו בפועל ככלי בזירה הפוליטית.
קידום עצמי ולחץ ציבורי
בשנים האחרונות צצה תופעת הקידום העצמי של הפרס על ידי כמה מנהיגים פוליטיים, מה שמציב את הוועדה תחת לחץ חסר תקדים. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הביע עניין מפורש וחוזר בקבלת הפרס, וטען יותר מפעם אחת שהוא ראוי לו על מאמציו בתיווכים שונים, ורמז כי אי הענקתו לו תהיה "עלבון לארצות הברית".
דובר הבית הלבן אף מתח ביקורת על החלטת הוועדה לאחר שהוכרז ניצחונו של מצ'אדו, למרות תמיכתה במדיניות ארה"ב. הוא הצהיר, "הנשיא טראמפ ממשיך לכרות הסכמי שלום, לסיים מלחמות ולהציל חיים".
לחץ ציבורי מסוג זה מאיים לערער את מעט האמינות שנותרה לפרס ולהפוך אותו מאמצעי להכרה במאמצי שלום, אפילו כאלה בעלי מוטיבציה פוליטית, לכלי להנעת נרקיסיזם פוליטי.
משמש לרווחים דיפלומטיים
לעתים, מינוי אנשים מסוימים לפרס משמש ככלי ביחסים בינלאומיים. בשנת 2025, ממשלת פקיסטן הודיעה על כוונתה למנות את הנשיא טראמפ לפרס בשל "תפקידו המכריע" בתיווך הפסקת אש עם הודו. החלטה זו נתקלה בביקורת אפילו בתוך פקיסטן עצמה, כאשר דיפלומט לשעבר תיאר אותה כ"פגיעה בכבוד הלאומי שלנו". זה מדגים כיצד המינוי עצמו יכול להפוך לכלי להעדפה פוליטית או להישגים דיפלומטיים זמניים.
ומכיוון שהגרוע מכל באסון הוא שהוא מגוחך, בנימין נתניהו הודיע, בעיצומה של מלחמת ההשמדה בעזה, שהוא ממנה את טראמפ לאותו פרס.
האם הפרס יכול להשיב לעצמו את מעמדו המוסרי?
למרות כל האמור לעיל, פרסי נובל שומרים על ההילה הסמלית שלהם, על כוחם התקשורתי ועל רצונם של רבים לזכות בהם. עם זאת, אמינותם ארוכת הטווח תלויה ביכולתה של הוועדה הנורבגית להתמודד עם האתגרים המבניים העומדים בפניה.
זה דורש אומץ רב להתנגד ללחצים פוליטיים מקומיים ובינלאומיים, לאמץ שקיפות רבה יותר בתהליך הבחירה, וחשוב מכל, לדבוק באמת ברוח צוואתו של אלפרד נובל, שמטרתה לבסס "אחווה בין אומות" ו"ביטול או צמצום צבאות קבע", כפי שנאמר בצוואתו.
רק על ידי התחברות מחדש לעקרונות יסוד אלה, הפרס יכול להפוך מכלי בשירות הפוליטיקה ההגמונית למגדלור אמיתי של שלום.
נור ניוז