התוכנית לכיבוש עזה אושרה לאחר שצבא ישראל, לאחר חודשים של הפצצות ופעולות קרקעיות, נכשל בהשמדת חמאס או בערעור תשתית ההתנגדות. בפגישותיהם הפנימיות הזהירו מפקדי הצבא שוב ושוב מפני דלדול חמור של הכוחות, הצורך הדחוף בתיקונים של ציוד משוריין ודלדול התחמושת. אפילו הרמטכ"ל הרצליה הלוי הודה כי המשך המלחמה יסכן את חייהם של אסירים ישראלים. אף על פי כן, בצעד פוליטי, נתניהו הורה על כיבוש מלא של עזה, במקום לעצור או לשנות את האסטרטגיה. צעד זה ייצג יותר ניסיון לכסות על כשלים בשטח ולהימלט מלחצים פנימיים מאשר החלטה צבאית.
טיהור אתני בתירוץ של "ביטחון".
על פי מידע שפורסם, יישום תוכנית זו יביא לעקירתם של יותר מ-900,000 פלסטינים מעזה לאזור אל-מוואסי ממערב לחאן יונס. עקירה זו תהיה נטולת כל תשתית אנושית או בריאותית, ותותיר עשרות אלפי משפחות בתנאים כמעט בלתי נסבלים. ארגון שיתוף הפעולה האסלאמי (OIC) גינה צעד זה במונחים קשים ביותר, ותיאר אותו כדוגמה מובהקת לפשעי מלחמה וטיהור אתני. גם הנציב העליון של האו"ם לזכויות אדם קרא לעצור באופן מיידי את התוכנית, והזהיר כי המשך המצור והכיבוש יחריף את האסון ההומניטרי הקיים עד כדי אל-חזור. על פי המשפט הבינלאומי, צעד זה מהווה דוגמה מובהקת לפשע נגד האנושות ועלול להוביל להעמדתם לדין של פקידים ישראלים בבתי משפט בינלאומיים.
המשבר ההומניטרי והאחריות המוסרית של העולם
רצועת עזה נמצאת כעת תחת מצור מקיף. מחסור חמור במזון, מערכת בריאות קורסת, התפשטות מחלות זיהומיות ושיבוש שירותים בסיסיים מסכנים חמורים את חייהם של יותר משני מיליון בני אדם. האומות המאוחדות וסוכנויות הומניטריות הזהירו כי כל כיבוש, אפילו בטווח הקצר, יוביל למותם של אלפי אזרחים. למרות אזהרות אלה, נתניהו טוען כי לאחר הכיבוש, מתן "סיוע הומניטרי" יוגבל לאזורים מחוץ לאזור הסכסוך. צעד זה לא רק סותר את עקרונות הנייטרליות במתן סיוע, אלא נועד בבירור להפעיל לחץ על אזרחים לעזוב את בתיהם.
מלחמת ההתשה וסכנת הרחבת החזיתות
במבט ראשון, כיבוש עזה עשוי להוביל לשליטה טריטוריאלית על הרצועה, אך המציאות בשטח שונה. ניסיון הלחימה העירונית בלבנון ובעזה הראה שגם תחת כיבוש, ההתנגדות יכולה לגרום לאובדן אנושי וכלכלי כבד לצבא הכובש באמצעות פעולות אסימטריות. תוכנית זו לא תוביל את ישראל לביטחון רב יותר, אלא למלחמת התשה רב-חזיתית. המתיחות בגבול לבנון גוברת, וכל פעולה רחבת היקף בעזה עלולה להצית את החזית הצפונית. לפיכך, ישראל תמצא את עצמה מעורבת במלחמה המשתרעת מדרום לבנון ועד לב השטחים הכבושים.
קריסת החזית הפוליטית ובידוד עולמי
התגובה הבינלאומית להחלטה זו עוררה גל של גינויים. בלגיה זימנה את שגריר ישראל, שר החוץ ההולנדי הזהיר כי תל אביב מאבדת את כל אירופה, ונשיא המועצה האירופית הצהיר כי ההחלטה תשפיע קשות על היחסים בין בריסל לתל אביב. ערב הסעודית פרסמה גם היא הצהרה חריפה, בה תיארה את מדיניות הכיבוש הישראלית כסימן של זלזול בקשר של העם הפלסטיני לאדמתו. רמה זו של התנגדות רשמית היא אינדיקציה ברורה לתחילת הבידוד הדיפלומטי של ישראל, אפילו בקרב בעלות בריתה המסורתיות.
היעדר אסטרטגיה של "היום שאחרי"; עזה תהפוך לביצה קבועה
חולשתה הגדולה ביותר של התוכנית טמונה בהיעדר חזון ברור לעתידה של עזה לאחר הכיבוש. נתניהו טען כי אין בכוונתו לשלוט בעזה ישירות וכי ימסור אותה לכוחות ערביים ש"אינם מהווים איום", אך אף מדינה באזור לא קיבלה על עצמה אחריות כזו. ואקום אסטרטגי זה מרמז על כך שהכיבוש הוא רק מימוש זמני של סמכות פנימית, ולא חלק מתוכנית ביטחון מקיפה.
התוצאה תהיה שישראל תשקע בביצה ביטחונית ופוליטית שממנה היציאה לא תהיה קלה ולא זולה.
עלויות פנימיות ושחיקת הלגיטימציה
גם בתוך ישראל גוברת ההתנגדות. יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד תיאר את ההחלטה כ"אסון" והזהיר כי הכיבוש חסר המטרה של עזה הוא בדיוק מה שחמאס רוצה: להטיל מצור על ישראל בארץ ללא גבולות וללא כל תוכנית לעתיד. קול מתנגד זה מתוך הממסד הפוליטי הישראלי משקף את הפילוג המעמיק ומשבר האמון בהנהגה הפוליטית. המשך בדרך זו עלול להוביל למחאות חברתיות נרחבות, לירידה באמון בצבא ולשחיקה של ההון החברתי של המשטר.
נור ניוז