לאחרונה התקיימה פסגה של שש מפלגות במדבר הנגב בשטחים הכבושים. שר החוץ הישראלי, מקבילו האמריקני ועמיתיהם מארבע מדינות ערב, ביניהן איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו ומצרים, התכנסו סביב השולחן.

אם נסתכל על השתתפותה של איחוד האמירויות, שהייתה החלוצה בפרויקט של איברהים לנורמליזציה של היחסים עם הישות הציונית, בפסגה האחרונה, ואם נעמיק בהשקפה זו, במיוחד על רקורד מדיניות החוץ של המדינה במהלך בשנה האחרונה נראה כי אבו דאבי מתמודדת עם סתירה חמורה בגישתה ליחסי חוץ.

במהלך השנתיים האחרונות אימצה איחוד האמירויות גישה חדשה לפיתוח היחסים עם מדינות כמו איראן, עיראק, רוסיה וסוריה, הנובעת איכשהו מהראייה הריאליסטית של המדינה לגבי המשוואות הפוליטיות והביטחוניות באזור ותפקידו, וכן השפעתן של מדינות שונות על המשוואות הללו.

ביקורו של גורם ביטחוני בכיר באמירויות בטהרן לפני זמן לא רב, ואירוח אבו דאבי את נשיא סוריה בשאר אל-אסד לאחר 11 שנות ניסיון להפילו, כמו גם הדגש של איחוד האמירויות על פיתוח מקיף של היחסים עם עיראק, כולם מהאמצעים המגדירים את המסגרת של גישה מציאותית ביחסי החוץ של איחוד האמירויות.

יחד עם זאת, לאיחוד האמירויות יש יחסים כלכליים, מדיניים וביטחוניים טובים עם הישות הציונית, מה שסותר בבירור את מהלכיה לפיתוח יחסים עם המדינות המרכזיות בציר ההתנגדות. למרות שההחלטה ההרסנית שקיבלה איחוד האמירויות על הקמת יחסים מקיפים עם הישות הציונית היא סטייה ברורה מהשאיפות המשותפות של מדינות האסלאם בהגנה על העם הפלסטיני המדוכא, פקידיה מנסים לבסס את יחסיהם עם הישות הציונית גם במסגרת באמתלה של גישה מציאותית בתרגום יחסי חוץ עם מדינות שונות.

הרחק מהמדיניות הבלתי עקבית של איחוד האמירויות עם מדינות אסלאמיות אחרות כלפי הישות הציונית, ברור שסכסוכי הליבה המשתוללים בין מדינות ציר ההתנגדות עם הישות הציונית, אשר לוו בסכסוכים צבאיים וביטחוניים קשים, מדינה קטנה כמו איחוד האמירויות עומדות בפני אתגרים רציניים לכינון יחסים בו-זמניים על בסיס אינטרסים משותפים עם הציונים מחד ועם מדינות ציר ההתנגדות מאידך.

גם אם נתעלם מהדיווחים הרבים על שיתוף הפעולה המודיעיני והביטחוני ההדוק של איחוד האמירויות עם הישות הציונית באזור, שהם הפנים הנסתרות של היחסים בין אבו דאבי לתל אביב, לא נוכל להתעלם מהשתתפותה הפעילה של אבו דאבי בפגישות חשודות כמו למשל. פסגת ניקאב, שדיברה במפורש על האיום של איראן וחזית ההתנגדות, ועניין זה אינו יכול להיחשב כנושא נורמלי ומקובל שאין לו השלכות.

בנוסף לאמור לעיל, קיימות עדויות רבות להתנהגות הסותרת של איחוד האמירויות בתחום יחסי החוץ, מה שמעיד על כך שהמדינה נקטה בגישה סותרת במדיניות החוץ, מתנדנדת במטוטלת לכאן ולעיתים לשם. מדיניות ביטחונית וגיאופוליטית זו אינה יכולה, כמובן, להיות תואם ליכולות של איחוד האמירויות. המדינה הקטנה הזו.

ללא קשר לסתירות הפנימיות של האסטרטגיה של איחוד האמירויות, נראה שמדינה זו אינה מסוגלת לממש את מקורות הכוח האמיתיים באזור והיא עדיין שבויה באמונות וולגריות מיושנות, המבוססות על המשך עליונותן של מעצמות המערב. הניסיון של ההתפתחויות במדינות כמו אפגניסטן ואוקראינה הראה היטב וברור את עמדתן של ממשלות מערביות, בראשות אמריקה, בתחום התמיכה בבעלי ברית, התקשרות איתן בכל חירום או עזרה להן בכל משבר.

זהו ביטוי למדיניות המפגש עם הישות הציונית כדי לספק את המערב ולעמוד בקצב המשחק של ארה"ב מול רוסיה ולתת לבריטניה מחויבות לספק למערב אנרגיה. ניכוס בלתי חוקי של משאבי אנרגיה פלסטיניים ואזוריים והעברתם לאירופה.

במבט ראשון, אולי נראה שמנהיגי האמירויות נוקטים בגישת המטוטלת כדי להשיג את המספר הגדול ביותר האפשרי של אינטרסים עבור המדינה הקטנה הזו הממוקמת על החופים הדרומיים של המפרץ הפרסי, אבל ההתפתחויות האחרונות באזור ובעולם משקף את העובדה שזמן ההסתמכות על הבטחות מערביות ונורמליזציה עם הישות הציונית ולא פנייה למעצמה המתהווה העיקרית האזור נעלם, וההשלכות של המשך גישה זו באו לידי ביטוי בבירור בתוקפנות הצבאית נגד העם התימני העמיד, שכן המדינות התוקפנות רק הרוויחו מכך כישלון ונגרמו בעלויות פוליטיות וכלכליות מופקעות.