מאז השעות המוקדמות של ה-24 בפברואר, אז החלה רוסיה את פלישתה לאוקראינה, העולם כולו צופה באומץ ובחוסנו של העם האוקראיני ביראת כבוד.

ברגע שהחייל הרוסי הראשון דרכה באוקראינה, אלפי אזרחים נטלו נשק והצטרפו לכוחות אוקראינים כדי להגן על מולדתם מפני כוח צבאי עדיף שאין עליו עוררין. גם לאחר שהחלו לרדת פגזים על ערי אוקראינה, תשתית צבאית הרסנית ואזורי מגורים כאחד, חיילים אמיצים ואזרחים שתמכו בהם הבהירו שהם ימשיכו להילחם למען חירות מדינתם עד הסוף.

לנוכח הפגנת כבוד וגבורה זו, פוליטיקאים ודיפלומטים ברחבי העולם רצו זה בזה כדי לגנות את התוקפנות של רוסיה ולקרוא לכולם לשים את תמיכתם מאחורי "כוחות ההתנגדות" של אוקראינה.

ואחד הפוליטיקאים שמיהרו להביע את תמיכתו באוקראינה ובאנשיה היה שר החוץ הישראלי יאיר לפיד.

בנאום במסיבת עיתונאים קצרה הגדיר לפיד את "המתקפה הרוסית על אוקראינה" כ"הפרה חמורה של הסדר הבינלאומי". "ישראל מגנה את הפיגוע הזה ומוכנה ומוכנה להציע סיוע הומניטרי לאזרחים אוקראינים", אמר. "ישראל היא מדינה שחוותה מלחמות, ומלחמה היא לא הדרך לפתור סכסוכים".

סביר להניח שרבים שצפו במלחמה זו מרחוק לא הקדישו תשומת לב רבה למה שאמר לפיד, או דחו אותו כעוד פוליטיקאי שמנסה לצבור נקודות באמצעות קריאות ריקות לשלום וסולידריות.

אבל עבור פלסטינים שחיים תחת כיבוש ישראלי ואפרטהייד, הגנתו ותמיכתו בעם האוקראיני היו סטירת לחי - זו הייתה הפגנת צביעות בוטה.

ולא רק שר החוץ של ישראל גינה בצביעות את פלישת רוסיה והביע תמיכה בהתנגדות האוקראינית תוך התעלמות ממעשיה של ישראל עצמה.

גם אלפי ישראלים יצאו לרחובות בתל אביב "למען אוקראינה". ובעודם צועדים עם דגלי אוקראינה בהישג יד וקראו "שחררו את אוקראינה", צפו תושבי העיר הפלסטינים ללא מילים. After all, that many Israelis have never taken to the streets in Israel to demand a “Free Palestine” or at least equal rights for Palestinians living under their state's apartheid regime. To make matters worse, they undoubtedly know that whenever Palestinians try to take to the streets in Israel to say “Free Palestine” and raise their own flag, they face immediate arrest, police brutality, or worse.

הזעזוע שחווה העם הפלסטיני מאז תחילת המלחמה באוקראינה לא נגרם רק ממעשים ודבורים צבועים של פקידים ואזרחים ישראלים.

מאז 24 בפברואר, הם גם עמדו פנים אל פנים עם הצביעות המובנית של הקהילה העולמית בכללותה.

לאחר כניסת רוסים לשטח אוקראינה, בטענה שאוקראינה מעולם לא הייתה מדינה אמיתית והארץ תמיד רוסית, כל מנהיגי המערב, ארגוני התקשורת והמוסדות החלו לדבר בלהט על "אי חוקיות הכיבוש", "זכות העמים הכבושים להתנגדות מזוינת ", "חשיבות הריבונות והאוטונומיה הלאומית" - טיעונים ומושגים שהם מעולם לא הציגו ברצינות בהגנה על העם הפלסטיני ומאבקו בן עשרות השנים לחירות.

בשבוע האחרון, אנחנו הפלסטינים הזדעזענו פעם אחר פעם, כשהבנו שהקהילה העולמית מאיר בנו דלק כבר שנים.

למדנו שלמרות מה שחווינו במולדתנו, המשפט הבינלאומי אכן קיים, ואכן מתפקד. למדינות יש את היכולת והרצון לפעול כאשר עם פולש לארצו של אחר. למדנו שניתן להשתמש בסנקציות במהירות וביעילות נגד תוקפנים וכי סנקציות על מדינה בגין הפרות החוק הבינלאומי שלה אינה בהכרח פעולה גזענית. למדנו שקורבנות אזרחים הם לא רק מספרים אלא אנשים חיים ונושמים אמיתיים שחשובים באמת. ולמדנו גם מפוליטיקאים, מבקרים, אנליסטים ואפילו מהמדכאים והכובשים שלנו, שהתנגדות מזוינת לכיבוש אינה "טרור" אלא זכות.

ואכן, בשבוע האחרון עיתונים, אתרי אינטרנט ורשתות חברתיות התמלאו בסיפורים על "גבורה והתנגדות" אוקראינית - סיפורים על חיילים מפוצצים גשרים כדי לעכב את התקרבות הטנקים הרוסיים ומקריבים את עצמם בתהליך, אזרחים תוקפים כלי רכב חמושים עם כל מה שיש להם בהישג יד, אנשים פשוטים שמקבלים אימוני נשק וחופרים תעלות. אם אחד מהסיפורים הללו התרחש בפלסטין ולא באוקראינה הם כמובן לא היו נתפסים כמעשי גבורה - הם היו מסווגים ומוגנים כ"טרור".

ארגוני חדשות פרסמו סיפורים חיוביים ואפילו מעוררי השראה על אוקראינים שמכינים בקבוקי תבערה כדי לתקוף חיילים רוסים. התקשורת הבינלאומית, כמובן, מעולם לא שיבחה את הפלסטינים על כך שהכינו בקבוקי תבערה והשליכו אותם לעבר מתנחלים ישראלים ומגיניהם לובשי המדים שמנסים לדחוק אותם בכוח מבתיהם, משכונותיהם וכפרים. כשהאוקראינים עושים את זה נגד הכובש הרוסי, זו גבורה. כשפלסטינים עושים את זה נגד הכובש הישראלי, זה רק טרור.

במהלך השבוע האחרון, צפינו גם באוכלוסיות באירופה שמקבלות באופן גורף פליטים אוקראינים בזרועות פתוחות. אותם פוליטיקאים שהתייחסו למיליוני פליטים שנוצרו על ידי הכיבוש הבלתי חוקי והאפרטהייד של ישראל במקרה הטוב כאל מטרד ובמקרה הרע כאל איום על השלום במשך שנים, נשאו נאומים פומביים על החשיבות של מתן מקלט למי שנדחף מבתיהם על ידי כוח כובש.

ואנחנו יודעים שכל ההכרות האלה לא היו ייחודיות לנו הפלסטינים. אני בטוח שהרבה אפגנים, תימנים, אתיופים, עיראקים, סורים, לובים, סומלים, קשמירים ואחרים שהיו בקצה הקליטה של ​​האלימות והדיכוי הקולוניאליים והאימפריאליים הגיעו להכרות דומות בזמן שצפו במשבר באוקראינה.

בשבוע האחרון שמעתי כל כך הרבה אנשים אומרים "עכשיו זה לא הזמן לדבר על פלסטין, תימן, לוב או עיראק". כל כך הרבה אנשים בעלי כוונות טובות לכאורה טוענים שהזכירו את הסטנדרטים הכפולים האלה עכשיו הוא "וואטבוטיזם" שניזון לידיה של רוסיה.

אבל להם, אני משיב בביטחון, לא - העיתוי למעשה לא יכול להיות טוב יותר לדבר על כל מעשה של תוקפנות צבאית, כיבוש ודיכוי ברחבי העולם. Now that all the powerful Western nations, the international media and even Israel's rulers seem to publicly accept that occupation is bad, resistance is not only legitimate but honourable, and all victims of war should be supported, we should all start talking about Palestine, Yemen , לוב, עיראק, אפגניסטן, קשמיר.

ב-26 בפברואר, יומיים בלבד לאחר הפלישה הרוסית, צייץ פול מסארו, יועץ מדיניות בכיר בוועדה האמריקנית לביטחון ושיתוף פעולה באירופה, בטוויטר: "אני דוחף את מוחי לקראת הקבלה היסטורית לאומץ ולרוח הלחימה של האוקראינים ועולים ריקים. כמה אנשים אי פעם עמדו על דעתם נגד תוקפן כזה? זה אגדי."

ובכן מר מסארו, שמעת פעם על הפלסטינים? אנחנו עומדים באומץ על דעתנו נגד תוקפן כבר 73 שנים. אתה לא יכול לחשוב על "הקבלה היסטורית" רק בגלל שאתה רואה את המאבק שלנו לא כהתנגדות, אלא כ"טרור".

טרור ואומץ, כך נראה, ניתנים להחלפה. אנחנו נלחמים במדכאים שלנו, ומקבלים מחבלים ממותגים. האוקראינים עושים את אותו הדבר, והם זוכים לתשואות על האומץ שלהם.

אבוי, הפלסטינים עדיין תומכים בכל מאבקי השחרור של העמים המדוכאים האחרים. אנחנו מרימים אותם בסולידריות כי עברנו את אותו הדבר. אנו תומכים באוקראינים במאבקם נגד התוקפים המנסים לגנוב את אדמותיהם ואת עתידם גם כן, כי היינו שם בעצמנו.

אבל אחרי אירועי השבוע שעבר, ועדים לאותם ארגוני תקשורת ופוליטיקאים שדמוניים את ההתנגדות הפלסטינית כ"טרור" מודים בפומבי שהגנה על המולדת שלך ואנשיך היא למעשה דבר טוב ואצילי, אנו מבינים שהכל הוא רק עניין של פרספקטיבה. אנו מבינים שהאופן שבו רואים את מעשיך תלוי רק בזהות התוקפן בו אתה נלחם. ואנחנו לא חושבים שזה בסדר, אבל אנחנו מקבלים שזה מה שזה. אולי בגלל שגם אנחנו "תרבותיים יחסית".