אביתר מתפרס על שטח של 36 דונם (לפי חישוב שערך כרם נבות עבור בצלם), והוא יושב בחלקו על אדמות פלסטיניות פרטיות ובחלקו על אדמות שישראל מגדירה "אדמות סקר". המאחז כולל כחמישים מבני קבע, גן שעשועים, בית כנסת, בית מדרש, מכולת, תשתית חשמל ודרכים סלולות באספלט. בדף הפייסבוק של המאחז נאמר שהקמתו נועדה למנוע רצף בין העיירה קבלאן והכפר יתמא, שמדרום לכביש מס' 505, לבין העיירה ביתא, הנמצאת מצפון לו.

בתחילת יולי 2021 פונה המאחז לאחר שנחתם הסכם בין הממשלה לבין תושביו. לפי ההסכם, כל המבנים במאחז יישארו על כנם, המתנחלים שגרו בהם יתפנו מהמקום ובמקביל תבחן הממשלה את מעמד הקרקע. אם יתברר שניתן "להכשיר" את המאחז, יוכלו חלק מהמתנחלים לשוב למאחז ובמקום תוקם גם ישיבת הסדר. על פי ההסכם, נותרה במאחז נוכחות צבאית קבועה.

גם טרם ההחלטה על הכשרתו ה"חוקית" של המאחז, ומאז הקמתו, מונע הצבא מחקלאים פלסטינים להגיע למאות דונמים מאדמותיהם הצמודות אליו. הגבלה זו פוגעת בכשמונים משפחות של חקלאים מביתא ומיתמא.

באוגוסט 2021 דחה בג"ץ עתירה שהגישו בעלי הקרקעות הפלסטינים נגד הקמת המאחז בתואנה שטרם מוצתה בדיקת הבעלות על האדמות באזור. הליך זה מוצה, על פי פרסומים בתקשורת, באוקטובר 2021. בשבועות האחרונים התפרסמו בתקשורת ידיעות על כך שהמדינה שוקלת הצעת "פשרה" לפיה מתנחלים יקימו מחדש באביתר את הישיבה שפונתה מההתנחלות חומש. היועץ המשפטי לממשלה היוצא אישר, רגע לפני סיום תפקידו, את תוצאות "סקר האדמות" ואת האצתם של הליכי התכנון במקום. כעת יכולה הממשלה, לשיטתה, להתקדם בהסדרת המאחז ובהקמת הישיבה במקום.

העיירה ביתא, שעל חלק מאדמותיה הוקם המאחז, שוכנת מדרום לעיר שכם וגרים בה כ-9,000 תושבים. מאז הקמת המאחז מוחים תושבי העיירה נגד הקמתו ונגד גזל הקרקעות – במסגרת הפגנות ליליות בפאתי העיירה והפגנות המוניות בימי שישי, אז נערכת צעדה לכיוון המאחז בהשתתפות מאות ולעתים אף אלפי מפגינים. בתחילת כל הפגנה נערכת תפילה ולאחריה מתפתחים בדרך כלל עימותים בהם צעירים מבעירים צמיגים ומיידים אבנים לעבר אנשי כוחות הביטחון, המדכאים את המחאה באלימות תוך שימוש מסיבי בגז מדמיע – המפוזר בין היתר באמצעות רחפנים ומשגרים המותקנים על ג'יפים, ירי כדורי ספוג וכדורי מתכת מצופים גומי, וכן ירי אש חיה – כולל ירי "טוטו" בידי צלפים.

עד כה נהרגו שבעה מתושבי ביתא בהפגנות אלה ובסמוך להן. כמו כן, נפצעו בהן, על פי נתוני האו"ם*, כ-180 בני אדם מירי חי, כאלף מירי כדורי "גומי" וספוג, ולמעלה מ-4,200 נפגעו משאיפת גז מדמיע. תושב ביתא נוסף נהרג בסמוך לשסתומי המים של הכפר, ותושב הכפר יתמא נהרג במהלך הפגנה נגד הקמת המאחז שהתקיימה בכפרו.

נוסף על יישומה של מדיניות פתיחה באש קטלנית, מאז החלו ההפגנות עצרו כוחות הביטחון עשרות מתושבי העיירה. כדי להקשות על המפגינים, חסם הצבא את הכניסה הראשית לעיירה למשך חודש וחצי ודחפורים צבאיים חסמו וגרפו דרכים חקלאיות המובילות למוקדי ההפגנות והסבו נזק לכקילומטר של טרסות חקלאיות ולכ-2,000 עצים במרחק של כקילומטר מהמאחז. סגן ראש מועצת ביתא מסר לבצלם כי ישראל ביטלה את היתרי העבודה של כ-150 מהתושבים. חיילים השתמשו באלימות קשה גם נגד מפגינים ישראלים שהגיעו להפגנות כדי הביע סולידריות עם המפגינים הפלסטינים, ועצרו אותם בטענות שווא.

אביתר הוקם על אדמות פלסטיניות – לא כיוזמה פרטית של כמה מתנחלים אלא כחלק ממדיניות ההתנחלות של ישראל בגדה, תוך שיתוף פעולה מלא של כל הרשויות הישראליות הרלוונטיות. אלא שהמדינה אינה מסתפקת בגזל האדמות ובהקמת התנחלות עליהן. היא גם מתעקשת לאסור על התושבים למחות נגד מעשיה אלה ומונעת בכוח – גם בכוח קטלני – כל ניסיון להתנגדות. נזכיר: הקמת ההתנחלויות היא בלתי חוקית על פי המשפט הבינלאומי, והמדיניות הישראלית בנושא זה נחקרת בימים אלה בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. בחירתה של ישראל למנוע מהתושבים למחות על הקמת אביתר, ליישם מדיניות פתיחה באש קטלנית בנסיבות שבהן לא נשקפת לחיילים כל סכנה ולהמשיך ליישמה גם כשתוצאותיה הקטלניות ברורות לעין – רק מוסיפה חטא על פשע.

* מסד הנתונים בעניין הגנה על אזרחים בניהול משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים.

תחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי גבתה את העדויות שלהלן מאנשים שהיו עדים להריגתם של מפגינים ומתושבי הכפר שנפצעו בהפגנות:

10.12.21: הריגתו של ג'מיל אבו עייאש, בן 32

ביום שישי, 10.12.21, בשעות הצהריים, הגיע ג'מיל אבו עייאש, תושב ביתא בן 32, לאזור שבו נערכה ההפגנה באותו שבוע, הידוע בשם "אל-הותה" ומרוחק כ-700 מטרים ממאחז אביתר. בסביבות השעה 14:30 נורה אבו עייאש בידי חייל ממרחק של כמאתיים מטרים, בזמן שהחזיק בידו קלע.

בעדות שמסר ב-12.12.21 א.ש., תושב ביתא בן 33, שהיה במקום, הוא סיפר:

בסביבות 14:20 עמדתי ודיברתי עם כמה צעירים. מולנו על ההר היו הרבה חיילים ושוטרי מג"ב, שירו רימוני גז מדמיע וכדורי "גומי". במרחק של מאתיים מטרים מהמקום שבו היינו עמדו בערך עשרה חיילים. הצעירים שיידו אבנים לעברם היו רחוקים מהם מאוד והאבנים בכלל לא הגיעו עד אליהם.

ראיתי שהצטרפו אליהם שני חיילים. הם התקדמו ואחד מהם נשכב על הקרקע בתנוחת צליפה, אז קם והם נסוגו וחוזר חלילה. אחרי עשר דקות ראיתי את ג'מיל אבו עייאש עובר לידנו ונעצר במרחק של בערך חמישים מטרים לפנינו. הוא החזיק ביד קלע. עברו רק כמה דקות ואז אחד משני החיילים, שהיה מקדימה ושכב על הקרקע, ירה. שמעתי כמה יריות אחת אחרי השנייה. כולנו התכופפנו או השתטחנו על האדמה. ברגע שהרמתי את הראש ראיתי את ג'מיל מוטל על הארץ ושמעתי את הבחורים צועקים. כמה מהם הרימו אותו ובאותו זמן החיילים ירו הרבה רימוני גז מדמיע לאזור. הראש והפנים של ג'מיל היו מכוסים בדם.

פינו אותו לאמבולנס ומשם לבית חולים בשכם. נסעתי לבית החולים והרופאים שם אמרו לי שהוא איבד חלק מהמוח. במקרה כזה, כשבחור נפצע קשה, 80% מהמפגינים עוזבים את ההפגנה ומגיעים לבית החולים וככה החיילים מצליחים להפסיק את ההפגנה.

ס. ח., תושב ביתא בן 29, הגיע בסביבות 12:00 לתפילה שממנה יצאה חצי שעה לאחר מכן ההפגנה השבועית. בעדות שמסר ב-15.12.21 תיאר מה אירע:

כשהגענו לאזור שנקרא "אל-הותה" ראינו הרבה חיילים שהתפרסו בהר. לפנינו היו שבעה או שמונה חיילים, במרחק של בערך 150 מטרים מאתנו. הם ירו הרבה רימוני גז מדמיע וכמה כדורי "גומי". לידם היו גם שני ג'יפים צבאיים, וחיילים ירו מהם גם גז מדמיע ממשגרים. הצעירים התחילו ליידות אבנים לעבר החיילים.

בסביבות 14:30 ראיתי שני חיילים במרחק של 250-200 מטרים מאיתנו, שאחד מהם שכב על הקרקע והשני סימן לו לאן לכוון. הסתתרנו מאחורי גדר אבנים. אחרי כמה דקות, החייל שוב נכנס לתנוחת צליפה. התיישבנו על האדמה. ראיתי את ג'מיל אבו עייאש מגיע. לא ראיתי אותו קודם בהפגנה. אמרתי לו לשבת ולשים לב, ואז שמעתי ירייה אחת והוא נפל. הוא היה במרחק של מטר אחד ממני. כשהתקרבתי אליו החייל ירה עוד פעם, ופגע באבנים שבטרסה. המשכתי להתקרב אליו. היה לו פצע כניסה במצח עם יציאה מהחלק האחורי של הראש.

הרמנו אותו והרחקנו אותו משם 500 מטרים בערך, עד לאמבולנס שחיכה שם. שוטרי מג"ב רצו אחרינו קצת וירו עשרות רימוני גז מדמיע לכיוון שלנו. בגלל שהצבא גרף את הדרכים שמובילות להר, האמבולנס הכי קרוב אלינו יכול היה להגיע למרחק של 500 מטרים. מאוחר יותר נודע לי שהוא נפל שהיד. הוא נקבר עוד באותו יום, בבית הקברות בכפר.

24.9.21: הריגתו של מוחמד ח'ביסה, בן 28

ביום שישי, 24.9.21, בסביבות 12:00, יצאו כבכל שבוע כמה מאות מתושבי ביתא והכפרים הסמוכים לתפילה ולהפגנה השבועית. לאחר התפילה חלק מהתושבים התקדמו כ-800 מטרים לכיוון המאחז, שם הבעירו צמיגים ויידו אבנים לעבר אנשי כוחות הביטחון, שירו לעברם רימוני גז מדמיע וכדורי "גומי". מוחמד ח'ביסה, תושב ביתא בן 28, הצטרף למיידי האבנים.

בסביבות 15:00 ישבו ח'ביסה ומספר צעירים מתחת לעץ זית, בסמוך למקום ההפגנה. במרחק של כמה עשרות מטרים מהם יידתה קבוצת צעירים אבנים לעבר כמה מאנשי כוחות הביטחון שחסו מאחורי גדר אבן והזדקפו מעליה מדי פעם כדי לירות לעבר הצעירים רימוני גז מדמיע וכדורי "גומי". לאחר כחצי שעה נשכב אחד מאנשי כוחות הביטחון לפני הגדר, ירה כמה יריות של אש חיה ופגע בראשו של ח'ביסה. הוא פונה לבית החולים, שם ניסו הרופאים להחיותו אך לשווא.

חברו של ח'ביסה, ע., בן 21, סיפר בעדות טלפונית שמסר לבצלם ב-11.10.21 מה אירע באותו יום:

ביום שישי, 24.9.21, הלכנו לתפילה שלפני ההפגנה, אחריה התקדמנו לכיוון המאחז, מרחק של בערך 800 מטרים. החיילים התפרסו באזור בקבוצות של שלושה עד חמישה. התקרבנו אליהם. הייתי עם מוחמד ח'ביסה וצעירים אחרים והם יידו אבנים לעבר החיילים. החיילים ירו גז מדמיע והתקדמו לעברנו ואנחנו נסוגנו ואז התקדמנו שוב וחוזר חלילה. החיילים ירו גם כדורי "גומי" וכמה צעירים שאני לא מכיר נפגעו.

מאוחר יותר, בסביבות 15:30, מוחמד ואני ועוד בערך שישה צעירים נחנו מתחת לעץ זית. היו עשרים או שלושים צעירים שיידו אבנים לעבר שלושה-ארבעה חיילים שהיו מאחורי גדר חקלאית. החיילים ירו כדור חי אחד שלא פגע באף אחד מאתנו. היינו רגועים כי הצעירים שיידו אבנים היו במרחק של כמה עשרות מטרים מאתנו והחיילים היו במרחק של בערך 150 מטרים מאתנו, אחרי הצעירים.

אז אחד החיילים נשכב על האדמה לפני הגדר. אחד מהצעירים הזהיר אותנו לשים לב אליו ואמר שיכול להיות שהוא רוצה להרוג מישהו אחרי כמה דקות שמעתי ארבע-חמש יריות. הורדתי את הראש למטה ואחרי שהירי נפסק הרמתי את הראש. ראיתי את מוחמד ח'ביסה שוכב על הצד. הרמתי את הראש שלו והרגשתי כמו תזוזה בעצמות הקרקפת ואת הדם שלו מכסה את היד שלי. צעקתי בקול רם: "מוחמד!" אני והבחורים הרמנו אותו אבל אחרי כמה מטרים לא יכולתי להמשיך. לא האמנתי למה שקרה.