במהלך שני העשורים האחרונים, יחסי איראן-עיראק הפגינו נחישות איתנה לפתח יחסים מקיפים בין עמים ומדינות. קווי דמיון דתיים, תרבותיים והיסטוריים, במיוחד בטקסים דתיים כמו ארבעין וחילופי ביקורים, יצרו קשר בל יינתק בין שתי המדינות. יחסי גומלין אלה תואמים את הנורמות הבינלאומיות והם עדות לבגרות הפוליטית בין מדינאים לעם. התערבויות חוצות גבולות, גם אם מוצגות בתירוץ של ביטחון, אינן יכולות לערער את הרצון הזה להתקרבות, שכן הניסיון ההיסטורי הראה שהתערבויות כאלה מובילות לעתים קרובות לשליטה ולהרס.

ביטחון בר-קיימא: הבסיס המשותף בין טהרן לבגדד

ביטחון, כציר העיקרי של כל שינוי חברתי ופוליטי, תופס מקום מיוחד ביחסי איראן-עיראק. מדינות המתמודדות עם איומי טרור ותנועות בדלניות הופכות את הביטחון לעמוד תווך ביחסי הגומלין ביניהן. ביקורים אחרונים של בכירים בביטחון משתי המדינות, כולל ביקורו של לריג'אני בבגדד ופגישתו של קאסים אל-אראג'י עם פקידי טהרן, הם דוגמאות לשיתוף פעולה זה. הצהרותיו של רוביו על פירוק קבוצות ההתנגדות מנשקן והתמקדות באיראן סותרות את המציאות הביטחונית בעיראק, והניסיון של עשרים שנות נוכחות אמריקאית מראה שוושינגטון לעתים קרובות לא הצליחה לספק תמיכה אמיתית לעיראק בצמתים קריטיים.

איומי ארה"ב וחוסר האונים של עיראק

טענותיו של מזכיר המדינה האמריקאי בדבר הצורך לפרק את פלגי ההתנגדות מנשקם, במקום לפגוע בביטחון עיראק, מצביעות על מאמציה של אמריקה להפוך את המדינה לחסרת הגנה. פלגים כמו כוחות הגיוס העממי (PMF), שהוקמו על ידי פתווה דתית וממלאים תפקיד מרכזי במאבק בטרור, הם חלק מעמודי התווך המשפטיים של ביטחון עיראק. לחץ פוליטי וכלכלי אמריקאי ליישם תוכנית זו עלול להחליש את הגנת עיראק ולהוביל לנוכחות צבאית אמריקאית מתמשכת, למרות שכוחות ארה"ב, על פי החלטת הפרלמנט העיראקי, היו אמורים לעזוב את המדינה בשנת 2019.

הפאזל הציוני: חידוש ההגמוניה באזור

טענותיו של רוביו נגד ההתנגדות העיראקית הן חלק מהפאזל הציוני-אמריקאי באזור. בעבר הוא הדגיש את פירוק הנשק של חיזבאללה ופלגי ההתנגדות בעזה, ובמקביל קרא למדינות ערב להתפשר עם הישות הציונית. המטרה הסופית של וושינגטון היא ליצור מזרח תיכון חדש שבמרכזו השמדת יכולות ההגנה של מדינות האזור והטלת חד-צדדיות. באמצעות פיתוח יחסים מקיפים, שמירה על עצמאות פוליטית וביטחון אזורי, והתנגדות ללחץ אמריקאי, איראן ועיראק הצליחו לטפח התקרבות ומודעות קולקטיבית בין מדינות האזור, ובכך למנוע את השגת המטרות ההגמוניות של וושינגטון והישות הציונית.