הצהרותיו האחרונות של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בהן התרברב ב"הטלת 153 טונות של פצצות" על תושבי עזה, הן למעשה הצהרה אסטרטגית ברורה, לא רק הצהרה אישית. מספר זה לא רק מדגים את חומרת ההרס, אלא גם מדגים מטרה מודעת להרוס את התשתיות החיוניות של עזה. הוא דיבר על הפצצה זו בזמן שמשטרו סגר מעברי סיוע ומנע כניסת תרופות ומזון. שילוב זה של "הפצצה מהאוויר ורעב מהקרקע" מדגים שישראל מבצעת רצח עם בשני מישורים: הרס פיזי ומצור אנושי.
במצב כזה, הכרזת המערב על הפסקת אש וטענת טראמפ על "סיום רצח העם" רק מטעות את דעת הקהל. תושבי המערב מדברים על שלום מבלי להשתמש בכלי לחץ נגד הפושעים. סתירה זו חושפת את הדואליות בין הגישות האמריקאיות והאירופאיות, שבהן הטענה להגנה על זכויות אדם מוצבת לצד נשק ותמיכה פוליטית במשטר הציוני.
קידום שנאה ומודל דאעש בהתנהגות הישראלית
בעקבות הצהרות מזעזעות אלה, הציעה שרת התקשורת הישראלית מירי רג'יו לשרוף את גופתו של יחיא סינוואר, מנהיג חמאס לשעבר, באומרה: "אסור לנו להחיות כמה מיתוסים פלסטיניים, כפי שהאמריקאים שרפו את בן לאדן". הצהרה זו אינה רק ביטוי לשנאה אישית; היא אינדיקציה להפיכת התנהגות לא אנושית לשיח רשמי בפוליטיקה הישראלית.
כאשר שר משמיע הצהרה כזו, הדבר מדגים את טשטוש הגבול בין הממשלה הרשמית לקבוצת הטרור. המעשה הסמלי של שריפת גופות הוא אותה שיטה בה משתמש דאעש בסוריה ובעיראק כדי להחדיר פחד וכניעה באמצעות תצוגות של אכזריות. כעת, ישראל הולכת בעקבותיה, מסתמכת על תמיכה מערבית ומציגה את עצמה כ"דאעש המדינה".
מבחינה אסטרטגית, הצהרות אלו מבקשות להשיג מטרה פסיכולוגית: ליצור שנאה הדדית ולהרחיב את מעגל האלימות, תוך ביטול לנצח של האפשרות לדיאלוג ופשרה. מבחינה בינלאומית, לעומת זאת, עמדות אלו מאותתות על קריסה מוסרית של המשטר הציוני במצפון העולמי.
הפסקת האש המוטעית ואחריות המערב להמשך הפשע
הטענה של טראמפ וכמה מנהיגים אירופאים בדבר "הפסקת אש קבועה" הגיעה בתקופה שבה המציאות בשטח הצביעה אחרת. אפילו בימים שבהם הפסקת האש נראתה מחזיקה מעמד, דיווחי שטח הצביעו על הפגזות ספורדיות ועל פגיעה באזורי מגורים. מטרת המערב בהצעת הפסקת האש הזו אינה לסיים את המלחמה, אלא להקל על לחץ דעת הקהל הבינלאומית על ישראל.
מצד שני, מאמצי מדינות המערב להסיר סנקציות ומגבלות נשק על תל אביב, תוך הפעלת לחץ בו זמנית על ההתנגדות בעזה להתפרק מנשקה, נתפסים כלגיטימציה לפשעי המשטר הציוני. הם מנסים לעוות את העובדות על ידי "חילופי מילים": תיאור ההתנגדות כ"טרור" וישראל כ"קורבן".
עם זאת, עדויות שטח והצהרות של מנהיגים ציוניים עצמם מראים כי קיצוניות ואלימות אינן תגובת חירום, אלא מדיניות קבועה עבור תל אביב. שתיקת המערב אפשרה למעשה למשטר זה להמשיך בהרגו, תוך הסתמכות על "ביטחון עצמי כוזב", ואף ראיית פשעיו כסמל לכוח.
אחריות עולמית והצורך בתגובה מתואמת
התנהגותו של דאעש, וההודאות הפומביות של נתניהו ושריו, מזכירות לנו שאנו עומדים בפני משטר שאין לו תקנה. ניסיון השנתיים האחרונות הראה שבכל פעם שהעולם שותק, היקף הפשעים בעזה ובגדה המערבית מתרחב. עינויי אסירים, גניבת חלקי גופות של קדושים מעונים ושליחת סיוע מפוקפק במסווה של "סיוע הומניטרי" הם דוגמאות לקריסה מוסרית זו.
אל מול מצב זה, אין ברירה אלא לתגובה עולמית. גופים בינלאומיים חייבים להשתמש בכלים משפטיים כדי להעמיד לדין פשעים אלה, ומדינות אסלאמיות ואזוריות חייבות לאחד כוחות ולגייס את דעת הקהל כדי להפוך את דגל התמיכה בפלסטין לסמל של צדק עולמי.
ברמה האסטרטגית, העולם חייב לקבל את העובדה שהמשטר הציוני, כמו קבוצות טרור, מהווה איום על הביטחון העולמי. כל פשרה או התפשרות עמו משמעותה קבלת התפשטות הטרור המדיני במזרח התיכון. רק באמצעות תגובה החלטית, מתואמת ובת קיימא נוכל להוביל את האזור לעבר שלום וביטחון מתמשכים. שלום המבוסס על צדק וסיום הכיבוש, לא על חורבות האנושות.
