התנהגותו הפוליטית של טראמפ מעידה שבמדיניות חוץ הוא נוטה בדרך כלל להפגנות כוח. נוכחותו בשארם א־שייח — שעה שאין כל ערובה לכך שהפסקת האש תחזיק מעמד — משמשת יותר כסמל לחזרת הכוח האמריקאי מאשר צעד מעשי. בהזמנת מנהיגי העולם, מבקש טראמפ להציג תדמית של שליטה ולגיטימציה בינלאומית, בדומה לאופן שבו פעל בתקופת כהונתו בבית הלבן.

במסגרת פסגת שארם א־שייח, סוגיות כמו זיהוי התוקפן, ענישה ופיצויים לנפגעים בעזה נדחקו הצידה. גופים משפטיים ובינלאומיים האשימו את ישראל ברצח עם ובפשעי מלחמה; גם בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) פעיל בהקשר זה. אולם המערב מבקש למזער את האחריות המשפטית באמצעות הדגשת הפסקת האש והעצמת מראית העין של שלום.

תוכנית השלום של טראמפ, שהבטיחה הפסקת אש קבועה, פירוק נשק חמאס ושיקום עזה, נתקלה במהרה בהתנגדות מצד הצדדים המרכזיים. חמאס הודיע שלא ייקח חלק בטקס החתימה, וישראל הצהירה שגם היא לא תשתתף. תגובה זו מעידה כי הפסקת האש הנוכחית היא נקודת מעבר טקטית ולא הסכם מהותי וארוך טווח.

פסגת שארם א־שייח עשויה לשמש רק כדי לדחות יוזמות אמריקאיות נוספות. נראה שטראמפ מתכוון להכין את הקרקע להתערבויות עתידיות, ואולי להסיט את המוקד האזורי לאזורים אחרים, כגון ונצואלה. תרחיש זה מייצג חזרה על אסטרטגיית "הסחת הדעת האזורית" של וושינגטון, אשר היא נוקטת כדי לקדם את יעדיה ארוכי הטווח.