ראש ממשלת המשטר הציוני, הסובל מלחצים פוליטיים וחברתיים עזים מבית, רואה במלחמה את הנתיב היחיד להישרדותו. על אף קבלתו לכאורה את הפסקת האש בעזה, הדגיש נתניהו כי צעד זה אינו מסמל את סיום המלחמה. מנקודת מבטו, לבנון היא כעת הזירה הטובה ביותר להמשך שאיפותיו האישיות ולבריחתו מהלחצים הפוליטיים הפנימיים; שכן למשטרו אין יכולת להתעמת ישירות עם איראן או תימן. התקיפות האחרונות על אזורי הגבול בלבנון והרג עשרות אזרחים חפים מפשע הן לא רק פעולה צבאית, אלא חלק ממבצע פסיכולוגי ותעמולתי של נתניהו לשיקום דימויו הפוליטי האבוד. הוא מבקש ליצור אויב מדומה בצפון כדי להסיט את דעת הקהל בישראל מהכישלון בעזה ומהביזיון של הסכם הפסקת האש. תגובתם הנחרצת של חיזבאללה והממשלה הלבנונית לתוקפנות זו הראתה שההתנגדות ממשיכה להיות הגורם המרתיע ביותר במשוואות הביטחוניות של האזור.

תוכניתו בת 20 הסעיפים של טראמפ – פני השליטה הרכה

טענתו של טראמפ כי חמאס והמשטר הציוני קיבלו במלואו את הסכם הפסקת האש מעוותת את המציאות בשטח. הראיות מראות כי הסכמת חמאס כללה אך ורק חילופי שבויים, הכנסת סיוע הומניטרי ונסיגת הכוחות הציוניים, וללא כל סימן לפירוק נשק ההתנגדות או לשינוי המבנה הפוליטי של עזה. בשלב זה בהיסטוריה של האזור, לאחר כישלונם הצבאי של הציונים בעזה והיחלשות כוח ההרתעה של תל אביב, מבקשת ארה"ב להמשיך את יעדיה הישנים במסלול "דיפלומטיית ההטעיה". ביטול סנקציות קיסר על סוריה במקביל להצעת הפסקת האש בעזה הוא סימן ברור למהלך רך זה; מהלך שנועד לכפות פשרות על ממשלות ועמים באמצעות הבטחות כלכליות, ובסופו של דבר לפרק את חיזבאללה מנשקו ולהגביל את תפקידה האזורי של איראן. למעשה, "המקל הישראלי" משלים את "הקנוניה הרכה של ארה"ב". וושינגטון, בהבטחות לשיקום וסיוע כלכלי ללבנון, שואפת לכפות על חיזבאללה פירוק נשק ולגרור את איראן למשא ומתן כפוי; משחק שמתחיל לכאורה בשפת דיפלומטיה וכלכלה, אך בבסיסו אותה מדיניות ותיקה לריסון ציר ההתנגדות.

מערב חסר אונים והצורך בשימור ההתנגדות

שתיקתן ואי־פעולתן של מדינות אירופה נוכח התוקפנות הישראלית האחרונה כלפי לבנון חשפה את פניה האמיתיות של טענות ה"הצלה" של המערב. אף אחד ממגיני הדמוקרטיה וזכויות האדם לא הגיב על הפרת הריבונות של לבנון; התנהגות שמשמעותה שותפות גלויה עם תל אביב. מצב זה מראה כי הדרך היחידה לשמירה על ביטחונה ועצמאותה של לבנון היא המשך נוכחותה ויכולותיה של ההתנגדות. המשטר הציוני לעולם אינו צד מהימן, וגם למערב אין רצון לרסן את תוקפנותו. משום כך, נשק ההתנגדות הוא לא רק גורם לאיזון כוחות, אלא גם ערב לקיומה הלאומי של לבנון מול תאוות הכיבוש הציוניות. ארה"ב, תוך התעלמות מהמהות ההיסטורית והתרבותית של עמי האזור, ממשיכה להישען על מורשת סייקס–פיקו, ובמקום להבין את המציאות של העמים, מבקשת ליצור מזרח תיכון כפוף וחסר זהות. אך הניסיון הוכיח שההתנגדות היא הגורם היחיד שהצליח לשבור את המשוואות ההגמוניות של המערב ולהציל עמים מהמלכודת של הבטחות מטעות.