דיווחים מבית החולים אל-שיפא וממשרד הבריאות בעזה מצביעים על כך שיותר מ-800 מקרים של תת תזונה תועדו בבית חולים אחד בלבד, ועשרות חולים נמצאים בסכנת מוות מיידית. שליש מהתינוקות נולדים במשקל של פחות מ-2.5 קילוגרמים, ונשים בהריון סובלות מאנמיה קשה. ילדים, קשישים ואנשים הסובלים מבעיות כליות ולב סובלים ממעגל של מחלות וחולשה עקב מחסור במזון ובתרופות חיוניות. אחיות ורופאים הפכו לחולים שקטים עקב תת תזונה. מצב זה מצביע על כך שרעב בעזה אינו רק סטטיסטיקה, אלא אסון נרחב המאיים על כל שכבות החברה.

הצהרה רשמית של האו"ם; אישור פשע מכוון
ההכרזה הרשמית של הוועד הבינלאומי למניעת רעב (IPC) על רעב בעזה היא רגע היסטורי כואב. על פי הקריטריונים המחמירים של הארגון, רעב מוכרז רק כאשר 20% ממשקי הבית סובלים מחוסר ביטחון תזונתי חמור, 30% מהילדים סובלים מתת תזונה חריפה, ושיעור התמותה היומי עולה על שני אנשים לכל 10,000. עמידה בשלושת הקריטריונים הללו בעזה מדגימה שהמשבר אינו תוצאה טבעית של מלחמה, אלא תוצאה ישירה של מדיניות מכוונת של "רעב כפוי". מזכ"ל האו"ם גם ראה באסון זה מפוברק על ידי המשטר הציוני, ותיאר אותו כ"גינוי מוסרי של הכובש ותבוסה לאנושות".
מדיניות הרעב; נשק שקט של רצח עם
מימי המלחמה הראשונים, הרשויות הציוניות הכריזו במפורש כי "לא יהיה לא מזון ולא מים לתושבי עזה". מדיניות זו הובילה לסגירת מעברים, למניעת סיוע ואף להפצצת מרכזי חלוקת מזון. על פי מקורות זכויות אדם, "המתקן ההומניטרי לעזה", שישראל טוענת שהיא מקימה, הפך למלכודת מוות, כאשר אלפי פלסטינים נהרגו בעת קבלת מזון. פעולות אלה מדגימות כי המשטר הציוני משתמש ברעב לא כתופעת לוואי, אלא ככלי למלחמה ולהרס חברתי - כלי הפועל באיטיות אך נפוץ והרסני.
אחריות הקהילה הבינלאומית: מגינוי לפעולה
כיום, כמעט כל המוסדות הבינלאומיים, החל מארגון שיתוף הפעולה האסלאמי ועד לארגון הבריאות העולמי ואוקספם, תיארו את הרעב בעזה כפשע מאורגן. מחסני סיוע המזון במצרים ובירדן מלאים, אך משטר הכיבוש מונע את כניסתם. למרות הקונצנזוס חסר התקדים הזה, עדיין חסרה פעולה מעשית רצינית לפתיחת המעברים, הפעלת לחץ יעיל או הטלת סנקציות של ממש על תל אביב. אם הקהילה הבינלאומית לא תגיב ביעילות לרעב מלאכותי זה, הדבר יהיה כמו לקבלה רשמית של "רעב כנשק מלחמה" במערכת הבינלאומית; סיכון שעלול להיות מנוצל נגד כל מדינה אחרת בעתיד.