בריק ציין כי משבר האמון בין החיילים לפיקוד העליון מחמיר, שכן חלק גדול מחיילי המילואים אינו מגיב עוד לקריאות גיוס, בעוד שמספר החיילים הסדירים גדל ונסוג משדה הקרב עקב פגיעות נפשיות ולחץ.
הוא גם הזהיר מפני קריסת כוחות הקרקע, שהצטמצמו בכמעט שליש בשני העשורים האחרונים, והצביע על אימונים לקויים וחוסר משמעת, אשר פגעו ביכולתו של הצבא לנצח בקרבות.
בנוגע להפרטת התחזוקה והאספקה ​​הצבאית, בריק ראה בצעד זה נטל כבד, שכן חברות אזרחיות אינן מסוגלות לענות על צרכי הצבא בהקשר של מלחמה רב-חזיתית, מה שמוביל לשיתוק מיידי כאשר הציוד מתקלקל.
הוא גם הצביע על דלדול כוח האדם עקב אלפי מקרי המוות והפצועים, מה שהוביל להיסוסם של גברים צעירים להצטרף לצבא, ולעזיבת הכישרונות הטובים ביותר של הצבא את השירות, מה שמעמיק את משבר הגיוס.
בריק גם מתח ביקורת על היעדר חזון אסטרטגי להכנת הצבא להתמודדות עם מלחמות רב-חזיתיות, ועל חוסר התיאום עם התעשיות הצבאיות לפיתוח נשק המתאים לאתגרים עתידיים. בריק סיכם את ניתוחו באומרו כי הצבא הישראלי מסתמך יתר על המידה על כוח אווירי ומודיעין, אשר עשויים לספק הצלחות טקטיות מוגבלות אך אינם מספקים פתרון לבעיות של מלחמות ארוכות טווח.
אזהרות אלה מגיעות בזמן קריטי, כאשר הצבא הישראלי מתמודד עם משבר קיומי חסר תקדים המאיים על עתידו אם המלחמה תימשך.