דבריו האחרונים של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בפסגת ההשקעות הסעודית-ארה"ב בריאד העבירו שוב מסר מדאיג לגבי המשך הגישה ההגמונית של וושינגטון כלפי הרפובליקה האסלאמית של איראן. גישה זו לא רק שאינה עולה בקנה אחד עם המציאות בשטח וההתפתחויות האזוריות, אלא גם סותרת בבירור את הדרישות האסטרטגיות של הסדר העולמי החדש ואת עקרונות האינטראקציה בעולם המקושר של ימינו.
אם הצהרות אלה נובעות מחוסר מידע מדויק, מצער ביותר שהמנהל הבכיר ביותר של מדינה הטוענת להיות מנהיגה עולמית טועה כל כך בניתוחו את המציאות של איראן והאזור. אבל אם הצהרות אלה היו מכוונות ומושכלות, מצער כפליים ששקרים שיטתיים כאלה עלולים להפוך לבסיס למדיניות החוץ של מדינה הטוענת לדמוקרטיה ולסדר בינלאומי.
בניסיונו להציג את איראן כמדינה פושטת רגל, לא יציבה ומושחתת, טראמפ התעלם מהעובדה שהרפובליקה האסלאמית של איראן הצליחה לבסס את עצמה כמעצמה אזורית משפיעה בארבעת העשורים האחרונים, על ידי התגברות על מלחמה שהוטלה, סנקציות מתישות ואיומים מתמידים. בניגוד לתדמית המעוותת המוצגת, איראן הפכה כיום לשחקנית חזקה בתחומי הטכנולוגיה המתקדמת, ההגנה, הבריאות, ההשכלה הגבוהה, הננוטכנולוגיה, אנרגיה גרעינית למטרות שלום ותשתיות אסטרטגיות, הן באזור והן בעולם. איראן שלפני המהפכה הייתה מדינה שהייתה חסות של הבית הלבן; לא ניתן היה לקבל החלטות בתחומים פוליטיים וכלכליים מרכזיים ללא רשותה של וושינגטון. אבל איראן שלאחר המהפכה, על ידי הדגשת עצמאות, גמישות ועצמאות, הצליחה לצעוד בנתיב של פיתוח ויציבות אסטרטגית אל מול לחצים חיצוניים כבדים.
בכך שטראמפ חזרה על המשפט "איראן תומכת בטרור", הוא עצם עין מהעובדות בשטח. זאת למרות העובדה שהרפובליקה האסלאמית של איראן היא עמוד תווך מרכזי במאבק בטרור התכפירי באזור, ושילמה מחיר אנושי כבד בהתמודדות עם קבוצות קיצוניות כמו דאעש. קבוצות אשר, על פי גורמים אמריקאים לשעבר, הן תוצאה ישירה של התערבויות אמריקאיות באזור.
ההאשמות חסרות הבסיס בדבר "מימון טרור על ידי איראן" הן יותר כלי להסיח את תשומת הלב הציבורית מתמיכתה השיטתית של וושינגטון במשטר הציוני ובדיקטטורות אזוריות מאשר ניתוח אסטרטגי. המדיניות של מכירת נשק קטלני למדינות ערב, תמיכה בפשעי מלחמה של ישראל בעזה, והשתתפות ישירה או עקיפה בהריגת אזרחים באפגניסטן, תימן ועיראק, סותרת בבירור את טענתה של אמריקה שהיא נלחמת בטרור.
נקודה נוספת היא גאוותו של טראמפ על סנקציות שמכוונות ישירות לחייהם של העם האיראני. סנקציות אלה לא רק מונעות מאיראן להשיג תרופות וציוד רפואי, אלא גם מהוות מדיניות בלתי מוסרית ובלתי חוקית בעליל המפרה זכויות אדם ואת מגילת האו"ם. בניגוד לטענותיו של טראמפ, סנקציות אלו לא אילצו את איראן להיכנע, אלא שימשו כתמריץ להסתמך על יכולות פנימיות ופיתוח אסטרטגי.
ניסיונו של טראמפ ליצור דואליות בין איראן למדינות ערב, ובמיוחד באמצעות השוואות דמגוגיות כמו מגדלי ג'דה ומצב המורשת התרבותית האיראנית, הוא חלק מהאסטרטגיה ארוכת הטווח של אמריקה ליצור פילוגים בעולם האסלאמי ולהבטיח את ביטחונו ארוך הטווח של המשטר הציוני. המטרה היא ליצור בריתות מלאכותיות ולהסית לסכסוכים דתיים ואתניים כדי להקל על פרויקטים של נשק ולחזק את ההשפעה האמריקאית באזור.
אבל מה שטראמפ מתעלם ממנו הוא השינוי הרדיקלי בסביבה האסטרטגית של העולם העכשווי. אנו חיים בעולם מחובר ושקוף; במוקדם או במאוחר, נרטיבים כפויים הופכים להיות נתונים להערכה של דעת הקהל העולמית. כיום כבר לא ניתן ליצור לגיטימציה כוזבת באמצעות סיווג ועיוות. עוצמה רכה, כבוד הדדי, אינטראקציה ובניית אמון הם המרכיבים המרכזיים של פעולה אסטרטגית בסדר עולמי חדש.
טראמפ אמר בדבריו שהוא מוכן להגיע להסכם עם איראן, אך לאחר מכן איים לחזור ל"לחץ מקסימלי". סתירה זו היא עדות לחוסר יכולתה של וושינגטון להבין את ההיגיון של דיפלומטיה בונה. איראן הדגישה שוב ושוב כי באווירה המבוססת על כבוד הדדי ושוויון זכויות, הדרך להסכמה ולאינטראקציה פתוחה לחלוטין.
אבל דיאלוג בשפה מעורבת באיומים, חוסר כבוד ובוז אינו רק שאינו מועיל, אלא שהוא גם מוביל ישירות להעמקת פערים אסטרטגיים וחוסר אמון.
חוסר האמון ההדדי בין איראן לארצות הברית הוא תוצאה של שנים של עוינות, הבטחות שבורות, הפיכות, סנקציות, איומים והשפלות. בנייה מחדש של אמון זה היא תנאי הכרחי לכל אינטראקציה משמעותית. כל עוד וושינגטון ממשיכה במרדף אחר הגמוניה ושליטה, לא ייווצר המרחב הדרוש לפשרה אסטרטגית.
כיום, הרפובליקה האסלאמית של איראן אינה עוד מפלגה כפופה בלבד; אלא, זוהי מפלגה עצמאית, חזקה ובת קיימא במשוואות אזוריות וגלובליות. איראן אינה שואפת להתרחבות צבאית ואינה נמנעת מנתיב של דיאלוג; אלא, היא קוראת לסדר אזורי המבוסס על כבוד הדדי, אי-התערבות מבחוץ ואיזון בר-קיימא בין אינטרסים.
למרות שדבריו של טראמפ עשויים להיראות בוטים ומאיימים, בפועל הם משקפים את המבוי הסתום האסטרטגי שאליו הגיעה מדיניות החוץ האמריקאית לנוכח המציאות האזורית המשתנה. הצהרות אלה לא רק תורמות לחיזוק הביטחון האזורי, אלא גם זורעות את זרעי חוסר היציבות, הקיצוניות וחוסר האמון נוספים.
הדרך למעורבות ושלום בני קיימא עוברת דרך כבוד, כנות וקבלת המציאות. הרפובליקה האסלאמית של איראן, כצד אחראי, הוכיחה שוב ושוב את תמיכתה בדרכים המבוססות על היגיון ומשא ומתן, אך נתיב זה לא ייסלל אלא אם כן גם הצד השני יתרחק מהגישה ההגמונית ומשפת הכוח וידבוק בדרישות של אינטראקציה שווה.